כריכת ספר

שני פרקים מתוך הספר "בצילו של אב"

מאת צדקי לירן

תמונת פרופיל של צדקי לירן

הי, הנה שני פרקים הלקוחים מתוך הספר. הראשון המצורף, פרק 31 בספר, מתרחש בליטא של 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, והשני המצורף, פרק 47, מתרחש בעולם המודרני/עכשווי (2010). קריאה מהנה!

פרק 31

קובנה, ליטא, ינואר 1943


"זה קורה כבר הרבה זמן?" שאל יונאס את בתו מריה, מתייחס להצקות של בן השכנים.

הוא ישב עם אשתו ובתו בסלון ביתם לאחר שאירנה אשתו סיפרה לו את מה שסיפרה לה מריה.
"בשנה האחרונה, הוא הציק לי בכל מיני הצעות לפחות חמש עשרה פעמים," אמרה מריה בעיניים מושפלות, נבוכה לשוחח על כך עם אביה.

"למה לא אמרת משהו?"

"זה לא כל כך נעים, אבא. חשבתי שאני מצליחה להתמודד עם זה לבד."

"כן, אבל במבחן המציאות זה לא הצליח ועכשיו עם מה שהוא גילה, יכולות להיות צרות נוראיות."

"אני יודעת," ענתה מריה בשקט, "אבל איך הוא ידע? איך הוא גילה שזו דבורה?"

"זה לא העניין, מריה," התערבה אירנה, "זה לא מה שחשוב עכשיו."

"אני מסכים," הוסיף יונאס, "אין מה להתעסק בזה. הוא יודע. אין מה לעשות. אנחנו צריכים לחשוב קדימה. לתכנן את המהלכים הבאים כדי שהוא לא יגלה את הסוד שלנו לאף אחד." הוא ליטף את זקן התיש שלו וסידר את משקפיו. כשאני חושב על זה יותר לעומק, נראה לי שיכול להיות שלא יהיה מנוס מלמצוא לדבורה מקום מסתור אחר."

"מה שבטוח הוא שאני לא מוכנה שתתמסרי לו, שתתני לו את הגוף שלך!" אמרה אירנה, "זה לא בא בחשבון."

"יש לך פתרון יותר טוב, אימא?"

"זה בוודאי לא בא בחשבון," הרים יונאס את קולו, "את לא תהיי הזונה של הרחוב," הוא הסתכל עליהן, מבין שהרים את קולו שלא לצורך, "סליחה, לא התכוונתי לצעוק אבל זה פשוט מרגיז אותי, הרעיון שאת תתמסרי לו. זה לא יקרה! אני חושב שאין מנוס מלחפש לדבורה מקום אחר. הבעיה היא מה עד אז? זה יכול לקחת יום או יומיים במקרה הטוב… יכול להיות שאצטרך לדבר עם זאכר. השאלה היא אם זה נכון לערב את ההורים שלו בזה…"

"אני חושבת שכן," אמרה אירנה, "הוא עצמו ילד מרדן והיחיד שמצליח להטיל עליו מרות זה אבא שלו, הבעיה היא שהאבא הזה שיכור חצי מהזמן."

"ובחצי השני משתף פעולה עם הגרמנים," הוסיפה מריה.

"מה זאת אומרת?" שאל יונאס.

"לפי השמועות הוא השתתף בכיתות הירי של הגרמנים כשהתחיל הסיפור הנורא הזה."

"באמת? אני לא שמעתי על זה, "אם זה נכון, זה לא מבשר טובות עבורנו."

"ככה מספרים," אמרה מריה, "אבל אני לא באמת יודעת, אולי צריך לבדוק את זה לפני שמדברים איתו."

"בכלל צריך לקוות שזאכר לא סיפר כבר, כי אם כן, כל השיחה הזאת מיותרת," אמרה אירנה.

יונאס קם מכיסאו, התהלך בחדר אנה ואנה, מנסה לחשוב ולהתרכז. ניכר היה שהוא מתאמץ לשמור על קור רוחו. הוא נשף בכבדות ואז התחיל לומר, "כדאי ל…"

חריקת הבלמים שנשמעה מבחוץ קטעה את דבריו.

השלושה, יונאס, אירנה ומריה השתתקו והסתכלו זה על זו, מקשיבים לרחשים מבחוץ.

כעבור כעשר שניות נשמעו דפיקות חזקות על הדלת ואחריהן צעקות בגרמנית, "ראוס! ראוס! שנל! שנל!"

פרק 47

שדה התעופה 'שרמטייבו', מוסקבה, רוסיה, סוף מאי 2010

 

צעדתי בתוך קהל הנוסעים לכיוון דלפקי ביקורת הדרכונים.

המטוס מלונדון למוסקבה היה מלא עד אפס מקום והטיסה הייתה מאוד לא נוחה. שורות המושבים במטוס היו צפופות מאוד. ישבתי לבוש בז'קט שלי כשרגליי צמודות למושב שלפניי, כך שלא יכולתי לזוז בכלל בשום שלב, וסבלתי מחום מציק. הגוף שלי היה זקוק למנוחה אחרי מה שעברתי לפני קצת יותר מארבעים שעות בווירג'יניה ואחרי הטירוף בהית'רו וממש רציתי להירדם אך ללא הועיל. מחזור הדם שלי הוצף באדרנלין בדקות ההזויות בשדה התעופה בלונדון וסירב להירגע.

הצלחתי לשחזר את רצף האירועים שקרו שם אך את העיקר לא הבנתי. מי הם היו ולמה הם חיפשו את הזקן? והעיקר, מי ירה שם והגן עליי? כל תיאוריה שניסיתי להרכיב התנפצה. כל מה שקרה שם היה משולל היגיון.

עמדתי בתור לביקורת הדרכונים. לשמחתי, הטוּר הזה של התיירים הלא אירופאים היה די קצר.

לאחר כעשר דקות של המתנה סבלנית הגעתי לדלפק הבידוק. שוטרת הגבולות הסתכלה בדרכוני האמריקני ובי באופן די יבש והעבירה את הדרכון בסורק האלקטרוני. קול צפצוף הפתיע אותי וגם אותה כנראה. היא קראה את מה שהופיע לה על המסך ואמרה לי להמתין רגע.

נאנחתי, "מה יהיה? לא יעזבו אותי בשקט בשום מקום?" מלמלתי לעצמי. היא התקשרה לאן שהוא ותוך זמן קצר הגיעו אלינו שני שוטרים לבושי מדים. אחד מהם, זה שקיבל את הדרכון שלי מהשוטרת, בחן אותו ופנה אליי באנגלית, "אתה דניאל כהן?"

"כן," עניתי.

"בוא, תתלווה אלינו בבקשה."

"למה? עשיתי משהו לא בסדר?"

"בוא איתנו, אסביר לך ממש עוד רגע. לא צריך לעכב את כולם. יש תור של אנשים מאחוריך."

הלכתי איתם כמה עשרות מטרים בתוך הטרמינל, מנסה להעביר בראשי תרחישים הדומים למה שעברתי בהית'רו. שוב הרגשתי את ליבי תופס תאוצה ושוב את הזיעה הקרה שעל המצח והעורף. הגענו לכניסה מעליה היה תלוי שלט גדול, "משטרה." לפחות הפעם זה רשמי, אבל משטרה רוסית?

משהו בהתנהלות הרוסית היה מסתורי יותר ומפחיד יותר מזאת שבארה"ב.

השוטר שבדק את זהותי בביקורת הדרכונים סימן לי לשבת על אחד הכיסאות שבמסדרון הרחב בכניסה לתחנה. הוא הלך לדלפק הראשי ושותפו נשאר להשגיח עליי. לאחר כדקה חזר הראשון וביקש ממני להתלוות אליו לחדר פנימי. עם כניסתנו לחדר הנחתי את התיק הקטן שהיה איתי על שולחן וחיכיתי למוצא פיו. הוא סימן לי לשבת וכך עשיתי בעודי מביט סביב. החדר היה ריק מלבד השולחן, הכיסאות וערמה של כארבע סלסילות כחולות.

"שמי דימיטרי," אמר לפתע, "סרג'נט דימיטרי."

הנהנתי.

"אני צריך לשאול אותך מספר שאלות ואני מבקש את שיתוף הפעולה שלך."

הנהנתי שוב, מרגיש קצת יותר נינוח בגלל הפתיח המנומס ובגלל סבר פניו הנעימות של סמל המשטרה.

"למה באת לרוסיה?"

"לטייל," עניתי ביובש.

"לטייל?"

"כן. במוסקבה."

"איפה תישן? בבית מלון?"

"כן."

"איזה?"

"עוד לא יודע."

לרגע הביט בי ואמר, "קום בבקשה."

הסתכלתי עליו בתימהון.

"קום על הרגליים בבקשה," הוא חזר וקם בעצמו.

קמתי ועמדתי מולו.

"תתפשט בבקשה. תישאר בתחתונים."

"מה? למה?" התרעמתי.

"אני צריך לבצע עליך חיפוש. אני מצטער. אלה הנהלים. אנא אל תקשה עליי," אמר בטון מסביר.

"מה פתאום חיפוש? מה עשיתי?" שאלתי בעודי פושט את הז'קט, מרגיש שהשפיות שלי, שגם ככה התרופפה בימים האחרונים, אוזלת לחלוטין.

"אני מצטער. השם שלך מסומן כאדם בסיכון במערכת המחשבים שלנו. אני לא יודע למה אבל עליי לבצע חיפוש עליך ובחפצים שלך. זה הנוהל. אני מבטיח שאם הכול תקין נשחרר אותך מכאן תוך זמן קצר," הסביר.

"למה השם שלי מסומן שם?" שאלתי, משלים סופית עם רוע הגזרה ופותח את חגורת הג'ינס שלי. הרגשתי אפילו קצת יותר נינוח עכשיו כשהבנתי שהשוטר איש נעים בסך הכול.

"לא יודע. זה לא התחום שלי. אני בסך הכול שוטר שממלא את תפקידו," אמר בנימה מתנצלת.

פשטתי את בגדיי והנחתי אותם בתוך סלסלה שהשוטר הביא מפינת החדר. אני שונא את התשובה המתחמקת הזו של, "זה התפקיד שלי," למרות ההנחה שבאמת יכול להיות שזו המציאות.

"הכול, חוץ מתחתונים," הורה לי.

"יש לי בזה ארנק. כרטיס אשראי ועוד דברים," הצבעתי על התיק הקטן.

"תוציא את דברי הערך ושים אותם על השולחן." פקד.

"מה עם הסלולרי?"

"בתוך הסלסלה," אמר.

לאחר כדקה כבר עמדתי עירום לידו, לבוש בתחתוניי בלבד. לא יכולתי שלא להיזכר שכך בדיוק הייתי רק כמה שעות קודם בחדר מחניק במרכז שדה התעופה בלונדון, מפוחד ומתוסכל. הפעם הרגשתי קצת יותר בטוח. כל הבגדים וזוג הנעליים היו בתוך הסלסלה. הכסף, הדרכון הישראלי וכרטיס האשראי היו על השולחן. הוא הרים את התיק שלי מהשולחן, "אני מניח שהוצאת כל דבר בעל ערך," אמר.

"הוצאתי."

הוא הסתכל על הדרכון הישראלי, "אתה ישראלי?"

"גם," עניתי.

הוא חייך, "אני מכבד ישראלים, הצלחתם להקים מדינה מכלום וכנגד כל הסיכויים," אמר בעודו מחייך, ואז הוסיף בעברית, "שלום."

חייכתי אליו גם אני. באמת איש נחמד.

הוא הניח את התיק שלי בתוך הסלסלה והרים אותה.

"מה קרה לך בירך? אתה שרוט כולך, מה קרה?" שאל כשהוא מתבונן בגופי.

"אופנוע," שיקרתי בחיוך, בלי להניד עפעף.

"תמתין פה בבקשה," אמר תוך כדי הנהון של הבנה, "אחזור תוך זמן קצר."

התיישבתי על הכיסא. לא ידעתי מה קורה אבל משהו בו היה נעים וזה כנראה הרגיע אותי איכשהו. ידעתי שאין להם כלום עליי, בטח אחרי שקראתי את הפתק מיורם. הם לא ימצאו שום דבר בין חפציי, אלא אם כן ישתלו משהו כמו השוטרים בארה"ב. פסלתי את האפשרות הזו. זו דרך די פרימיטיבית להאשים מישהו במשהו. אם היו רוצים לעצור אותי היו עוצרים אותי רק בגלל העיניים הכחולות שלי, לא? רוסיה או לא רוסיה?

מחשבותיי נדדו לשרון. סיפרתי לה בטלפון שאני בדרך למוסקבה ורוצה להיפגש עם דודה יוליה. שרון נחרדה מהאירוע שהיה בביתו של קרוס וחשבה שזה מיותר. אבל שכנעתי אותה בהיגיון שלי, שהחלק המסוכן, הבית של קרוס, סולק מהדרך והביקור ברוסיה אמור לעבור בקלילות ושדודה יוליה ביקשה להיפגש איתי בעקבות הבירור שאני עושה. נזכרתי גם ביורם. החלטתי לספר לשרון עליו כשאגיע לארץ.

לאחר כחמש עשרה דקות של מחשבות נפתחה פתאום הדלת. השוטר חזר ואיתו סלסלת הבגדים, "אני מאוד מצטער שזה לקח זמן, אחרי הכול מסתבר שנפלה טעות. לא אתה הדניאל כהן שאותו אנו מחפשים. אני כל כך מצטער."

הבטתי בו בתדהמה. חיוך קל עלה על שפתיי.

"אתה יכול ללכת. אני באמת מאוד מצטער," אמר השוטר וידו על ליבו, "סתם טעות. אנחנו כנראה חוששים מדניאל כהן אחר, זה שם די נפוץ, אני מניח," אמר כשפניו מביעות התנצלות וחוסר נוחות.

"זה בסדר," אמרתי, מושיט את ידי לסלסלה כדי לקחת את המכנסיים, "זה קורה."

"תשמע," אמר השוטר, "תן לנו לפצות אותך. כשאתה יוצא, לך לחדר השירותים ותתנקה קצת, יש שם מגבונים וסבון כדי שיהיה לך יותר נעים. כשתסיים תיגש לדלפק. אשאיר לך שם ואוצ'ר לתחנת המוניות שביציאה מהשדה. תגיש את הוואוצ'ר לסדרן ותיסע בחינם, על חשבוננו, לכל מקום שתרצה, בעיר כמובן," חייך.

"תודה רבה, זה בהחלט יפה מצידכם."

"רק תתלבש קודם," צחקק. הוא לחץ את ידי, פנה ויצא מהחדר.

תוך כשלוש דקות כבר הייתי בדלפק ולקחתי את הוואוצ'ר שהוכן שם עבורי. הלכתי במסדרון הארוך לכיוון אולם היציאה שבו ממוקמים מסועי המזוודות בלי שהבחנתי ששני אדונים, אחד לבוש בחליפה והשני בז'קט צבאי ישן ומרופט, ישבו ליד שולחן בתחנת המשטרה וצפו בי כל העת.

לרכישת הספר, לחצו על הכפתור הכחול

(אנא ודאו שאתם כותבים את שמכם/ן באופן מדויק וכן שכתובת המשלוח לדואר מדויקת, כולל מיקוד)

לצפיה בשאר הפעילות שלי ובפעילות "סדנאות ידי זהב" – קורסי הנדימן והנדיוומן, נא לחצו על הלוגו: